להסכים לפגוש כאב

כשלא מחפשים לאן לברוח פוגשים חורים ובורות בתוכנו. פתאום חודר כאב חד, ישירות לבטן או ללב. בכי עמוק בוקע מהמעמקים.

באין צורך לברוח, מאפשרים.

בבור מתגלה כאב נוכח. כאב בלי עבר ובלי עתיד כאב של ריק, כאב של וקום.

כאב שמתגלה לא בהכרח מביא איתו פיתרון או גילוי גדול, אבל, ברגע אחד עמוק של הודיה על הכאב, אני מבינה שהוא מביא איתו תנועה. תנועה שבאה לייצר משהו שאינו ברור או מובן ברגע הזה.

בלי לרצות לכסות את הבור בלי לרצות להסתיר אני מתפלשת לי בבוץ. ובתוכו יש כמיהה לאחדות, למגע, כמיהה לאהבה שגדולה מהיחיד ואולי זו רק כמיהה לפגוש עוד עומק לא מוכר?

בכל פעם זה מרגיש עמוק יותר, חשוף יותר. בכל פעם אני נפעמת לגלות שעומקי הכאב הם אינסופיים.

ולולא השקט לא הייתי פוגשת בתוכי את הכאב.

ללא מסך, ללא אוכל, ללא הסחות דעת. בתוך הריק מתגלה האינסוף. 💞