"לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ, וה' יָכִין צַעֲדוֹ"

הבגרות היחידה בה נכשלתי זה בתנ"ך.

היה לי משעמם ולא הבנתי למה אני צריכה את הדבר הזה. במה זה מועיל בכלל לנערה שהייתי.

היום, כהולכת דרך, בלי ללמוד את הדברים באופן רשמי אני מבינה שהכל מוביל לכתובים העתיקים. הכל כבר נכתב. כל כך הרבה חכמה שנכתבה ביהדות, בודהיזם וסופיזם ועוד ועוד.

לא לימדו אותי אף פעם התפתחות רוחנית וגם בבית הספר, כתבי התנ"ך לא הוצגו ממקום של התפתחות רוחנית אישית. אני בוודאי לא יודעת אם יש מורים שמלמדים אחרת את התלמידים הצעירים ואם כן – איזה זכות גדולה נפלה בידם.

באחד הערבים, בעודי צופה באיזה סרט אמריקאי (קיטשי לחלוטין) שמעתי איזה כומר מקריא פסוק ממשלי (תודה לנצרות 😊) אז מתוך בורותי, החלטתי לחקור אותו וכך הגעתי לחלוקת האחריות בין האדם לבורא.

משלי טז9: "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ, וה' יָכִין צַעֲדוֹ"

באנגלית זה נשמע ממש מגניב:

The heart of man plans his way, but the LORD establishes his steps.

מסתבר ש'לב' האדם בתנ"ך, זה המקום בו נמצאות מחשבותינו. אנחנו חושבים ומתכננים את הדרך שנרצה ללכת בה, אנחנו מתכננים את מעשינו ופועלינו אולם רק ה' יחליט האם הוא עוזר לנו לבצע אותם. כלומר, האדם זקוק לאנרגיה האלוהית כדי להוציא לפועל את מעשיו ומחשבותיו.

האם התוצאה הסופית לכאורה לא נמצאת בידינו?

האם זה אומר שההצלחה שלנו תלויה בבורא?

הרבה משתמשים בפרשנות של שכר ועונש. שאם נכשלנו או התוכניות שלנו לא התממשו אולי נענשנו על משהו . מאשימים את הבורא.

משלי יט3: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ, וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ"

אז התוכניות וההחלטות הם במסגרת התפקיד שלנו, האדם.

אבל כאשר יש כישלון, טעות או שהתוצאות הן לא על פי התוכנית של אותו אדם – הוא רואה בזה עונש מהבורא.

הכי נוח להאשים מישהו אבל זה מעיד על חוסר מודעות ואי לקיחת אחריות.

בעצם בספר משלי מכוונים אותנו לקחת אחריות, להיות מודעים לדרכנו. אִוֶּלֶת זה הרגעים שבהם אנחנו לא מודעים, שטחיים, עצלנים, לא מתאמצים עד הסוף או לא מתעמקים.

למה נכשלתי בבגרות בתנ"ך? כי לא למדתי, לא התכוננתי, לא התעניינתי.

אז מתי זה שיעור מהבורא? מתי הכשלונות שלנו הם שיעור רוחני?

נחזור למשפט שממנו התחלתי - משלי טז9: "לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ, וה' יָכִין צַעֲדוֹ"

כשאני יודעת שעשיתי כל שביכולתי, הכי טוב שיכולתי וידעתי. התוצאה תהיה מדוייקת לי ולהתפתחות שלי. להעמיק עוד, כשאני יודעת שפעלתי מתוך אהבה ורצון טוב. אם התוצאה מביאה לי כאב, אזי יש פה שיעור. איך אני אדע מה השיעור? לפי סוג הכאב והכיווץ (נושא בפני עצמו) אם יש סבל – זה אומר שאני בהתנגדות, קורבנות והתרחקתי מעצמי.

אני מקבלת את השקט מתוך היותי הולכת דרך. לא יודעת מה הצעדים הבאים אבל בכל רגע מודע אני בבחירה. ברגעים שאני מתרחקת ולרגע נרדמת, אני חווה את כאב הצמיחה ושוב מזכירה לעצמי להיות בהודיה, הודיה לבורא.

רומי א-דין ג'לאל כתב:

לא הגעתי לכאן מרצוני

ולא אוכל לעזוב כך

זה שהביאני לכאן

יהיה עליו להובילני הביתה בחזרה

לכוכב האהבה

"ההארה-רומי"

שיר שנותן, לרגע אחד, הרבה שקט.

הכל בסדר.

לסמוך על הבריאה, על כוח ההתמרה, על האנרגיה המגנטית שתמשוך אותי אל האור.

כמה שנים שייקח, כמה גלגולים שייקח – אנחנו בדרך אל האור.....